על אלימות - או פחד, בושה או אשמה
רובנו מגדירים אלימות כפעילות מזיקה אשר פוגעת באדם אחר,בחברה, בבעלי חיים, צומח או חפץ. היא יכולה להיות פיזית, מילולית, חברתית, מינית או אחרת. ידוע שלאלימות יש השפעה פיזית בוודאי, נפשית, והישגית לאורך שנים.
כשנחשפתי לתקשורת המקרבת, האלימות קיבלה הגדרה הרבה יותר רחבה. התחברתי לזה מיד. זה הסביר כל כך הרבה רגשות קשים שחשתי לאורך שנים רבות, בילדותי ואחרי.
אלימות בהגדרה הרחבה שלה כוללת כל דבר שגורם לנו לאי נעימות, ובפרט שגורם לרגשות של פחד, אשמה או בושה. זה כולל גם אלימות עצמית, כלומר כל פעם שאני מאשימה את עצמי על משהו אני פועלת באלימות כלפי עצמי. פעולות כמו העלבה, צעקות, האשמה, זלזול, השפלה, התנשאות, ענישה - כל אלה הן פעולות אלימות.
האלימות, גם הקלה ביותר, משאירה צלקות, פוגעת בנפש ולוקח הרבה זמן להחלים ממנה. אנחנו לומדים בגיל קטן מאוד לפתח מנגנונים שעוזרים לנו להתגונן מפני אלימות, ולמנגנונים האלה יש מחירים כבדים, כמו ירידה בערך העצמי, פגיעה נפשית, פגיעה בחוסן העצמי, ועוד.
פחד הוא מנגנון השרדותי. הוא עוזר לנו לזהות במהירות מאוד גבוהה סכנה, ומפעיל מנגנונים פיזיים בגוף העוזרים להתרחק מהסכנה - מכניס את הגוף לסטרס, מזרים אדרנלין, ומכין אותנו למצב fight או flight, כלומר מצב של לחימה או של בריחה. במצב הזה הגוף פועל מתוך אינסטינקטים ופחות מתוך מחשבה שקולה. אנחנו נדאג להתגונן מהסכנה ולא נהיה פנויים לחיים נורמליים. לכן כאשר מישהו אחר מפעיל עלינו פעולה מפחידה, אנחנו עוברים למצב השרדותי. הגוף שלנו לא יכול להיות במצב הזה לאורך זמן, הוא נשחק, ולכן הפחד הוא מזיק לנו גם גופנית וגם נפשית. חרדה היא כבר מצב כרוני של פחד, עם השפעות קשות לאורך זמן.
אשמה ובושה הם רגשות שלרוב מתחברים לקונפליקט שיש בנו בין המעשים שלנו לערכים שבהם אנחנו מאמינים (המכונים גם מצפון). כאן מדובר ברגש שבא לשמור עלינו כדי שלא נעשה מעשים לא מוסריים. גם לרגש זה יש השלכות נפשיות ארוכות טווח, הן גורמות לאי נעימות בגוף שלא חולפת עד שהקונפילקט נפתר. הרגש הזה מפעיל את הורמוני הלחץ (קורטיזול) כך שהאדם המרגיש אשמה יהיה מתוח, יסמיק, יזיע בצורה מוגזמת והדופק יואץ. גם מצב זה אינו בריא לנו, וגורם להשפעות ארוכות טווח. לכן כאשר מישהו גורם לנו להרגיש אשמה או בושה, יהיה לנו לא נעים, והגוף שלנו ייכנס לסטרס.
אלימות פיזית למשל יכולה להפעיל אצלנו את מנגנון הפחד, אלימות מילולית יכולה להפעיל את מנגנון האשמה או הבושה. במצבים אלה ברור שלא נסכים להמשיך להיות בהם. אבל גם במצבים שבהם מישהו למשל יזלזל בדעתכם מול אנשים אחרים ויגרום לכם לרגש חזק של בושה - נוכל לזהות כמצב אלים ולבחור איך להגיב בו.
התקשורת המקרבת נותנת כלים להתמודדות עם מצבים אלימים, ע"י המנעות מהפעלת אלימות בעצמנו. ההתבוננות הנקייה מפרשנות, האשמה, שיפוטיות, הבהרת הרגשות והצרכים מבלי להפעיל רגשות אשם בצד השני, בקשה שאינה מפעילה לחץ כלשהו - כל המרכיבים הבסיסיים של התקשורת המקרבת הם בעצם מונעים מאי-אלימות.
לא כנגד כל אלימות נבחר להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת, כי לא תמיד זה מתאים. למשל במצב מסכן חיים אנחנו נבחר אינסטינקטיבית אולי לברוח או להישאר ולהלחם, וזה יהיה הדבר הנכון לעשות. אבל כאשר אנחנו נמצאים בחברת האנשים הקרובים אלינו, שנרצה בקרבתם, והם נוהגים בנו באלימות כזאת שגורמת לנו לפחד, אשמה או בושה, יש כאן כלי מאוד עוצמתי שעוזר לשמר מערכת יחסים, תוך כדי שמירה על עצמנו, על החוסן שלנו, ועל הנפש שלנו.